יש סיפורים שיכולים לקרות בכל מקום בעולם, ויש סיפורים שמתרחשים בניו יורק.
אנני דודקביץ משתפת אותנו באחד כזה. וכמו כל דבר שהיא כותבת (והיא כותבת הרבה) ממש כייף לקרוא אותו "לא האמנתי שזה קורה לי!"
חן, או אנני, דודקביץ. בת 22, מטר שמוניה עם עיניים כחולות. נ׳שבעת.
(טוב, נו …לפרוטוקול….בת 43.8), בן זוג מתוק שלרוב מתעופף בשמי העולם, ו 3 קרציות…אה…ילדים הורסים, תרתי משמע. מתעופפת בין ניו יורק לארץ.
מה אני עושה? בהכשרתי אני מהנדסת, מנהלת מוצר.
בפועל היום כותבת ב ynet
בלוגרית ׳באמאשלי | חוויות משפחה בעיר הגדולה׳, בעקבות רילוקיישן רביעי, הפעם עם משפחה משלי לניו יורק סיטי עם החלום של קרי ברדשאו רק מינוס הסקס (סתם סתם) ויותר פלוס הסיטי (פלוס פלוס).
סופרת (לtitle הזה אני עוד צריכה להתרגל) של הספר ׳שבע שעות אחורה | מדריך לאוהבי ניו יורק׳ שאוסף לתוכו את כל ׳ה׳המלצות שלי על ניו יורק, טורים חווייתיים והרבה תמונות ואוכל.
סבבה רילוקיישן, לראות עולם, ללמוד שפה, להכיר תרבויות…הכל טוב ויפה אבל בת׳כלס מה שהכי מעניין זה לפגוש סלבז על מדרכות מנהטן….
אז ככה, יום שגרתי לגמרי, אחרי בוקר מלא בהשראת תוכן, כתיבה זורמת והרבה מחשבות יצירתיות (בין פיזורי הילדים ברחבי העיר, הפעלת מכונת כביסה, הכנת ארוחת צהריים כבר ב 9 בבוקר, ריקון ומילוי מדיח, שני טלפונים לבעל הדירה, שיחת סקייפ עם ההורים בארץ, קניית חומרי יצירה לפרויקט דינוזאורים של בן ה6 (שעלה לי כמו לקנות דינוזאור חי) ומניקור אכזרי (בניו יורק אי אפשר להסתובב לי, אין כניסה לעיר עם ציפורניים מוזנחות) שכולו הסתכם ב-38 דקות של עבודה.
עכשיו באיסופים (אחרי שיום העבודה הפרודוקטיבי לחלוטין כלל משפט וחצי לפוסט חדש תוך כדי קיפול כביסה) בחזרה מהגן עם בת שנתיים מסמורקקת, עגלה צולעת, ולוק של אחרי ספונג׳ה מתחת לכובע צמר ומעיל פוך. מראה מלבב אש.
דוהרת לכיוון הבית כשבזווית העין אני קולטת את קייטי הולמז.פאק!!!! או אמ ג׳י, אבל בכיוון ההפוך. בשניה וחצי עשיתי u turn עצבני אחריה ישר לתוך הסופר האורגני, נטול גלוטן, ללא חומרים משמרים שם גברת קרוז (קייטי, בשבילי) חיפשה קרם ידיים אוזבקי עם קמצוץ עשבי צ׳יאה. לפי התוכנית שלי, ברגע שהיא תראה את הבת המהממת שלי עומדת (בפועל, מריירת שאריות צ׳יריוז) היא תתאהב בה וישר תאמץ אותי ואותה לחיכה ולביתה שמוקף עננים ורודים ולו סוסי חדי קרן בחצר. אבל לה, לקטנה – לא כ״כ לקייטי, היו תוכניות אחרות – במקום לברוח מהעגלה ישר לחיבוקה של אלת היופי וכל הטוב שבעולם, היא רצה לכיוון בובות אלמו שכמובן בצד השני של החנות. ניסיתי שידולים, התחנפנויות, שיחודים במסווה של זריקת צ׳יריוז לכיוונה, אפילו דחיפה קטנה (קטנה!!!) בליווי ליחשושים שנשמעו כמו נהימה של דינוזאור אבל כלום, נדה, גורנישט. קייטיל׳ה אפילו לא הרימה את הראש. משחקת אותה הרד טו גט. והקטנה……..הקטנה מצאה את מקומה בין אלמו לבין קרם רגליים ביולוגי שבעודי בוכה על מר גורלי ועל הבסטי שכבר לא תהייה לי, כבר היה מרוח על כולה ומולנו אני רואה את אישה יפה (עדיין קייטי לא ג׳וליה) נעלמת אל האופק, או הקופות, בצעדים זריזים, עם מבט מפוחד, כאילו אני, א נ י (!!!) איזה פאפרצי מתעלק.
ההפסד כולו שלה. של קייטי, אבל גם קצת של הקטנה (ואמא שלה…באמא׳שלי!)
<><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><>
גם לך קרה פעם שבמהלך הג'ינגול לא האמנת שזה קורה לך? סיפור שנכנס למיתולוגיה המשפחתית, או ששמרת לעצמך?
ספרי לי
את הפוסט של איריס סיניגליה כבר קראת? מוזמנת להיכנס כאן
<><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><>
הכי כייף לקרוא ראשונה! הירשמי כאן למטה והסיפור הבא כבר בדרך אלייך