יום האישה 2016 מתחיל והשעה 04:45
בגדול אני מתעוררת ב- 04:00 אבל בחודשיים האחרונים מאז אמא שלי האהובה אושפזה בטיפול נמרץ אני קצת משחררת.. שותה כוס מים ואחרי הקפה עושה מדיטציה ומתיחות ונשאר זמן גם למיילים – זו השעה האהובה עלי ביום
06:00-07:10 מוציאה מהמקרר 2 קופסאות עם צהריים שהכנתי אתמול בערב ומיד מכינה עוד 5 קופסאות, שתיים לארוחת בוקר, שתיים להפסקה הגדולה וקופסא אחת לבכור שמסיים מוקדם. מטפלת בחתכים בידיים שהרווחתי כשטחנתי לאמא שלי בולונז ל”מרקם דייסתי” – הוראות הרופאים. תולה מכונת כביסה מהלילה מקפלת שתיים ומכניסה עוד אחת לעבודה.
מעירה את הילדים, מכינה 2 צנימים חמים עם חמאה נמסה, 2 צנימים מקוררים עם חמאה שלא נמסה ומעדן תות לצעיר. הם אוכלים וכועסים עלי (על משהו..), אני מתקלחת ויוצאים לבית ספר, ואצלנו זה רחוק, דורש כניסה לכביש החוף… יששששש הצלחנו לצאת לפני הפקקים הנוראים.
07:50 אני כבר בחזרה מתארגנת לכמה שעות עבודה שיהיו לי לעסק ביום הזה.
08:30 סקייפ ראשון עם לקוחה
09:30 סקייפ עם לקוחה נוספת – בניית תוכנית שנתית – שעתיים
שתי נשיםאני אוהבת את העבודה שלי!!
11:30 יוצאת לתל השומר – לאמא שלי היקרה, בחרתי את משמרת הצהריים
14:45 אני כבר בנסיעה לפולג. מדלגת על בית הספר כי הצעיר הולך לחבר והמרכזי ב”קאר-פול” לחוג, ואני מכוונת לתור לרופא עם הבכור בנתניה
עולה הביתה נושמת דקה
חג שמח
אנחנו יורדים במדרגות, שכן עובר ואומר לי “חג שמח” אני והבן עונים בנימוס אך בחיפזון, השכן מסתובב ושואל אותי “את יודעת לאיזה חג התכוונתי?” ואני עונה בטבעיות “לפורים?!?” כי הראש שלי כבר עסוק בהכנת התחפושות… הוא עונה “לא, חג האישה שמח…” הוא מרוצה מעצמו ואני מחייכת במבוכה לא הייתי מוכנה לזה. נכנסים לרכב והבן שואל “אמא, למה אין יום הגבר?” ואני עונה בשיא הטבעיות “כי כל הימים בשנה הם יום הגבר..” ומוסיפה “חשוב שתבין שנשים צריכות “יום” מכיוון שאנחנו אוכלוסיה מוחלשת – לנשים היום עדיין קשה יותר להצליח בעבודה ובעסקים ולהרוויח משכורות גבוהות לעומת גברים, כבר ממש לא כמו פעם, אבל עדיין יש עבודה כדי להקטין את הפער”.
17:10 כבר אחרי הרופא, מחליטה בספונטניות לצאת לקניות, משאירה את הבכור אצל חבר בשכונה ורצה לסופר – אין כלום אבל ממש כלום בבית
18:30 מכניסה למקרר רק את המתקלקלים ויוצאת לאסוף את הצעיר מחבר (הכל במרחקים אצלנו)
19:30 שוב בבית, עוזרת לצעיר להתקלח, החמוד הביא פצע מבית ספר וזה שורף. מארגנת שלבים מוקדמים של הארוחה, מודיעה לבכור שצריך לחזור ב-20:00 כי אני יוצאת שוב להרצליה להביא את המרכזי שבינתיים עבר עם “קאר פול” מחוג לחוג. הוא מצידו רצה לראות משחק כדורסל אצל חבר, אבל ככה זה במשפחה – כולנו מתגייסים ותורמים כשצריך. מגיעה לסוף החוג, היה כייף!! ומפזרת את החברים (גם אני “קאר-פול”) ונכנסת הביתה.
21:00 בן צעיר כבר סיים לאכול באדיבות הבכור שאוכל ברגעים אלה. המרכזי מתנפל על האוכל אחרי 4 שעות אימונים כמעט רצופות. ואני מגייסת את השניים שסיימו לאכול להוריד את הזבל ולפרוק את יתר הקניות מהסופר שחיכו לנו בסבלנות ברכב
אז איך אני כיבדתי את מעמד האישה ביום הזה?
• פעלתי מתוך בחירה ולא מתוך אין ברירה, עם כל כמה שסדר היום שלי אולי לא נראה ככה…
• שמרתי על השעה היקרה לי ביותר ביום, היא השעה הראשונה אותה אני מקדישה לעצמי
• הייתי נאמנה לעצמי ופעלתי בהתאם לערכים ולאמונה שלי (רוב הזמן..)
• הצלחתי (כמעט) לא לקטר
• והכי חשוב, דאגתי שהבנים ישתתפו בעבודות הבית:
♥ הבכור השגיח על הדג והחליט מתי להוציא מהתנור – הדג יצא הכי טעם שאני זוכרת
♥ המרכזי הכניס כלים למדיח וניקה את הכיור – אצלי הכיור אף פעם לא נשאר נקי
♥ והצעיר הכין את הפתיתים והוריד אותם מהאש בזמן – בזכותו לא שרפתי אותם
ואני מאמינה באמת ובתמים שזו התרומה הכי גדולה שלי – שלושה בנים ילדתי ועבורנו השוויון כבר כאן, אבל לא רק ביום האישה, אלא בכל יום בשנה.
נ.ב.
כשאמא שלי תשתחרר מבית חולים, ננקה את הבית ביחד, אני והבנים, בינתיים מסתדרים עם הלכלוך…