דפנה היא אישה עדינה, רגישה ובעלת מודעות עצמית מפותחת עד כדי כך שזה ניכר בכל מפגש איתה ובכל דבר שהיא עושה. היא מביאה את עצמה במלוא העצמה בלי להתחשב ב"איך זה נראה" או ב"מה יגידו". זה מה שהופך את התכשיטים שלה למה שהם (גילוי נאות, גם אני מתהלכת כבר חצי שנה עם צמיד שעושה לי טוב – I Believe In Magic ).
וכשמדובר בשיתוף של הדרך שעשתה כשהפכה לאמא זה ממש נכס. כי תכלס הרבה יותר נשים עוברות את הכניסה ל"אמהות" דרך משבר.
ואין כמו לדעת שזה בסדר ששום דבר לא עובד כמו שתכננת.
אז איך בדיוק היא עושה את זה? הסיפור של דפנה שמש-דוד
אז מי את?
דפנה שמש-דוד. בת 38 נשואה לאורן, אמא של עמית (9) ויונתן (5.5).
מעצבת רב תחומית, אשת עסקים, רעיונאית, אופטימית.
עצמאית 13 שנים.
בעלת המותג "מיידלה"
תארי את חייך לפני הלידה במישור התעסוקתי
בתקופת ההיריון שלי עם עמית הייתי בשיא מבחינת מימוש עצמי וקריירה.
גרתי בבר גיורא בתל אביב ועבדתי בבוטיק המעצבים בדיזינגוף סנטר- דקה מהבית. המותג שלי קיבל תאוצה והכרה, היתה לי שפה עיצובית ברורה ומלא לקוחות נאמנות ומפרגנות.
העבודה בבוטיק היתה בימי חמישי-שישי, כך שבמהלך שאר ימי השבוע הייתי חופשיה כמו שאני אוהבת: מסתובבת, חוקרת, לומדת, יוצרת, מעצבת, סופגת השראה, מגשימה.
אני זוכרת שאהבתי לשחק עם עצמי משחק וכל פעם חיפשתי מישהי עם תכשיט או פריט שעיצבתי: בבתי קפה, מסעדות חתונות.. כמעט תמיד מצאתי.
מה הייתה מציאות חייך לאחר שהפכת לאמא
ההיריון שלי היה מאוד נעים וזורם. חוץ מהבטן שלי שגדלה, הכל נשאר בדיוק אותו דבר.
הייתי חיונית, יצירתית, קלילה ומאושרת. ידעתי שגם אחרי הלידה הכל ימשיך להיות קליל וזורם. הכל ישאר אותו הדבר, ורק תצטרף אלי תינוקת מתוקה. דמיינתי איך אכין בסטודיו מקום לעריסה ואמשיך כרגיל, עם תינוקת לידי. דמיינתי טיולים בעיר עם עגלה ובתי קפה. חופשת לידה, כמו בתמונות עם החיוכים. לא דמיינתי עד כמה הלידה תתפוס אותי לא מוכנה. זה לא היה באף אחת מהאפשרויות שהיו לי בראש.
בשנייה שעמית נולדה, הכל התהפך.
היה לי בידיים אגרטל עדין עם ציורים ברורים של ההורות שלי, והוא התנפץ למיליון רסיסים.
הייתי צריכה איכשהו לאסוף את השברים. לא ידעתי איך ולא היה לי דבק. לא כלים להתמודד, לא עם מי לדבר, לא איך להכיל. אז התכחשתי, המשכתי כאילו לא קרה כלום. העמדתי פנים מול כולם ובעיקר מול עצמי. שבורה, מרוסקת, בודדה, חסרת אונים ומבוהלת. התביישתי. לא הבנתי איך יכול להיות שזה מה שקורה לי.
לקח לי 10 חודשים להגיד שמשהו לא בסדר, שעוד שנייה אני מתפרקת.
מהרגע שהודתי בפני עצמי החלקים חזרו לאט לאט להתחבר. יצאתי למסע והרכבתי את עצמי מחדש.
כיצד השפיעה האימהות על חייך המקצועיים ברמה הרגשית והפרקטית?
זאת הרגשה ממש מפחידה להיות מפורקת למיליון חלקים. אבל איכשהו, מתוך הכאוס והפיזור הגדול הזה מצאתי בי כוחות על.
בשנייה שהצלחתי להרים את הראש ראיתי שיש מלא אור איפה שהוא באופק ובחרתי ללכת בכיוון שלו. לתפקד, לחייך, לשאול שאלות, להסתכל באומץ על תשובות, להיות חלשה, להתחזק ועוד פעם. אנשים לא כל כך מדברים על זה, או שאולי דיברו ולא שמעתי, אבל הרגשתי מאוד בודדה.
כל האמהות האחרות נראו לי כל כך שלמות עם עצמן ורק אני לא. בהתחלה זה העצים את הקושי שלי, אבל בדיעבד למדתי להיות שונה. למדתי לקבל אותי גם מחוץ לתבנית. אין טוב בלי רע, אין שמחה בלי עצב, אין התפתחות בלי כאב. ומתוך הכאב בחרתי להתפתח.
לקרוא, להסתכל על עצמי, להשתנות.
לתרגל כתיבה, מדיטציות, יוגה, אהבה עצמית.
לדבר עם אנשים חכמים.
חברות שלי צוחקות עלי שאני כל הזמן לומדת או הולכת לאיזו סדנה. ואני, מצאתי את המקום שלי.
גיליתי את הדבר הנפלא הזה שנקרא מודעות.
עכשיו אני מחברת נקודות. משלבת את היצירה שלי עם כל הדברים שאני לומדת. יוצרת התפתחות אישית בתכשיטים ומחברות. מעבירה הלאה באהבה את כל מה שאני יודעת.
מי ומה עזרו לי לממש ולהוציא לפועל את החלום שלך?
פעם דיברתי עם חבר טוב שאמר לי ״תמיד, תמיד, תמיד יש הזדמנויות״. הוא בכלל דיבר אז על נדל״ן, אבל אני לקחתי את זה איתי למלא הקשרים.
יש לנו מזל גדול שאנחנו חיים בדור שיש בו כל כך הרבה אפשרויות.
אפשר לחשוב אחרת, לצאת מחוץ לקופסה, לנסות משהו שונה.
אפשר לחשוב מטורף, לחלום בגדול וגם להגשים.
אנחנו חיות בעידן מדהים של בחירה:
אנחנו לגמרי יכולות לבחור
איזה סוג של אנשים ותכנים יהיו לנו בשדה הראייה והלב.
רשתות חברתיות, חברים וירטואליים וחברים פיזיים.
אז אני בוחרת:
אנשים שעושים לי השראה, סיפורים טובים.
סביבה של אופטימיות, מוטיבציה, מוסר עבודה וחלומות.
עצה טובה?
להסתכל על האמת בעיניים ולא לפחד. אם הייתי מסתכלת קודם אולי הייתי חוסכת לעצמי הרבה כאב.
בסופו של דבר, כך או כך אי אפשר לחמוק מהאמת שלנו. אז יפה שעה אחת קודם על לראות אותה ולנתב לפיה.
להיות בתנועה וגמישות למה שקורה.
הכל תמיד מסתדר בסוף.
אז איך דפנה עושה את זה?
כל כך ברור וניכר מהסיפור של דפנה שעוצמה לא צריכה להיות חיצונית ודרמטית אלא יכולה להיות פנימית ושקטה. ויותר מזה פריצת דרך תהיה בדרך כלל כזו, כלומר רגע על ציר הזמן בו אישה מבינה משהו חשוב ומשמעותי שלא הבינה קודם. במקרה של דפנה זה היה עשרה חדשים אחרי שילדה, הרגע בו הרשתה לעצמה לראות וגם לומר שמשהו כאן לא עובד.
ומהרגע הזה כל תא בגופה וכל פעולה שעשתה נועדה ללמוד להיות היא החדשה, שאינה נמדדת ביחס לסביבה אלא רק מול איך שהיא עצמה מרגישה.
צמיחה מתוך כאוס
כשאומרים "להמציא את עצמי מחדש" לרוב נחפש תוצאות חדשות, מרחיקות לכת אם אפשר. תמונה שמתארת הישגים, יעדים חדשים, מסלול פרקטי ומוחשי שאפשר לראות בעיניים, בלוח הזמנים ורצוי שגם בחשבון הבנק. אבל בעצם הדבר הזה מתחולל בנבכי נשמתנו, ודפנה מתארת את זה ברגישות ובעוצמה יוצאות דופן.
ההמצאה שלך את עצמך תמיד מתחילה במהלך פנימי. אז תתבונני פנימה ותחשבי דבר אחד קטן ועמוק שאת מוכנה לוותר עליו. זה יכול להיות בושה, אשמה, או חווית כישלון. ועולם חדש של עצמך יתגלה בפנייך.
הזכות לבחור
בחירה חופשית היא זכות שמקבלת פרשנות דרמטית (דרמטית מידי לטעמי..). כלומר, תבחרי מקצוע, תפקיד, איזו אמא את רוצה להיות… וההזמנה המתעתעת ביותר בעידן החדש תהיה "תבחרי את הייעוד שלך".
לפעמים, שלא לומר כמעט תמיד, הבחירה החופשית צריכה לבוא לידי ביטוי בדברים הקטנים, בכאן ועכשיו. וזה מה שדפנה גילתה! שזכות הבחירה היא בדברים הקטנים: מה היא חושבת, עם מי היא מדברת, מה היא מקבלת (בעצמה) ועל מה היא רוצה להיאבק. את מוזמנת לבחור דבר אחד קטן שאת רוצה לעצמך, לא ייעוד, לא קריירה חדשה, מה את רוצה לעשות, עם מי את רוצה להיות, איך את רוצה להרגיש, היום, עכשיו, ברגע הזה.
"למדתי להיות שונה… למדתי לקבל אותי…"
ככל שאני נכנסת יותר לסיפור של דפנה אני ממש משוכנעת שהלמידה של דפנה היא בעיקר להיות מי שהיא. לחדול מלהשוות את עצמה למי שהייתה או למי שתכננה להיות כאמא, והכי חשוב הפסיקה להשוות את עצמה לאימהות שסביבה. התבונה הפנימית הובילה אותה לראות את עצמה כפי שהיא. מה שבאופן פרדוקסלי מייצר את הדלק והבעירה להיות בתנועה ובהתפתחות ולהיות יותר, הרבה יותר.. ממה שהיא.
<><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><>
איך זה עבד אצלך? גם את עשית תוכניות ואז הגיע התינוק? או אולי אצלך הייתה כניסה חלקה יותר לאימהות?
מוזמנת לשתף כאן למטה
אם לא הספקת כדאי לך לקרוא גם את הפוסט המפתיע "לא האמנתי שזה קורה לי! אילת סער"
<><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><><>
הכי כייף לקרוא ראשונה, הירשמי כאן למטה והפוסט הבא כבר בדרך אלייך.
דפנה מהממת, כיף לקרוא אותך ועליך.
מדהים כמה מעט אנחנו יודעות על נשים מסביבנו, תודה ששיתפת.
מוכשרת ואמיצה, תמשיכי להאיר!
כל כך מוכשרת ואמיצה ומרגשת וכנה ונחושה ועוד הרבה כל כך
אשה מתוקה ומלאת השראה. מקסים לקרוא את דרכה דרכך. חיבוק גדול לשתיכן
תודה חיה
דפנה מדהימה באופן מיוחד
ואני מרגישה את החיבוק שלך עד כאן !
העוצמה שברכות ניכרת בכל מילה, פסיק ומרווח בסיפור של דפנה, כמה חוזק יש בקבלה, בהבנה שאני זו אני וככה אני אוהבת אותי, עשית לי חשק לבחור לי מילה מאוסף המילים שלך דפנה, תודה שחלקתן והזכרתן כמה זה חשוב ❤️
תפרגני לעצמך אילת,
את לא תצטערי
תזכרי שאמרתי 🙂
פיה חדת קרן, אני אוהבתך, ואת כל אבקת הקסם, שהיא בכלל לא קסם, היא להיות את, במיוחדות והשונות, שממגנטת, וגורמת לאנשים אחרים להיות יותר טובים לעצמם ואחרים
נכון! היא עושה את הקסם הזה בעצן הנוכחות שלה
מקסים!! דפנה היא שמש חמה ונעימה. שמחתי להכיר את הדרך שיצרה לעצמה וממשיכה ליצור.
כמו שאמרתי לך, איך לא שמתי לב עד עכשיו שדפנה היא שמש חמימה ונעימה 🙂
תודה!
דפנה המדהימה 🙂
תענוג לקרוא על הדרך שלך וללמוד מאתגרים וקשיים שלא תמיד פשוט לדבר עליהם בפרהסיה,
כולך השראה! כל הכבוד על השיתוף!
אמת! זה בדיוק הדברים שלא מדברים עליהם ובגלל זה עוד יותר קשה לדבר על זה.
איזו אישה קסומה את, תודה על המילים הטובות והמחזקות
תודה לך על השיתוף!!
דפנה יקרה. אוהבת אותך ואת האומץ והכנות שלך. אהבתי את הדימוי של האגרטל שהתנפץ לרסיסים. גם אצלי הוא התנפץ אחרי הלידה הראשונה. 12 שנה והכאב לא מרפה. תחושת הפיספוס וההחמצה של חוויה שלא הייתה וקושי שלא הרפה. ממליצה לכולן לבקש עזרה ולשתף בקושי. אני בוחרת היום להמציא את עצמי מחדש ולהיות אימא כמו שאני בוחרת להיות. לקח לי 7 שנים לחוות לידה מחדש במקום אחר לגמרי. ממליצה על מקומות שבהן נפגשות אמהות וילדיהן ללימוד וחוויה עם התינוקות או אפילו לספורט ביחד. בניר אליהו יש את הסטודיו של ענת ואת זוהר קציר מבטן ומלידה.
דפנה יקרה. אוהבת אותך ואת האומץ והכנות שלך. וכמובן את התכשיטים וכל מה שמתלווה אליהם. אהבתי את הדימוי של האגרטל שהתנפץ לרסיסים. גם אצלי הוא התנפץ אחרי הלידה הראשונה. 12 שנה והכאב לא מרפה. תחושת הפיספוס וההחמצה של חוויה שלא הייתה וקושי שלא הרפה. ממליצה לכולן לבקש עזרה ולשתף בקושי. אני בוחרת היום להמציא את עצמי מחדש ולהיות אימא כמו שאני בוחרת להיות. לקח לי 7 שנים לחוות לידה מחדש במקום אחר לגמרי. ממליצה על מקומות שבהן נפגשות אמהות וילדיהן ללימוד וחוויה עם התינוקות או אפילו לספורט ביחד. בניר אליהו יש את הסטודיו של ענת ואת זוהר קציר מבטן ומלידה.
היום יש הרבהמקומות טובים לאמהות אחרי לידה
זה רעיון מצוין !
איזה פוסט מרגש, מדהימה
דפנה מדהימה לגמרי
תודה 🙂
פוסט כל כך יפה, מרגש ועדין.
ממש כמו שאת.
חיבוק גדול יקרה, תודה על השיתוף,
הדרך שלך מעוררת השראה.
ותודה לענת שהביאה את סיפורך לכאן 🙂
פוסט כל כך יפה, מרגש ועדין.
ממש כמו שאת.
חיבוק גדול יקרה, תודה על השיתוף,
הדרך שלך מעוררת השראה.
ותודה לענת שהביאה את סיפורך לכאן 🙂
תודה לך נעם יקרה !!