התובנה הזו הכתה בי מחדש לפני שבועיים כשהרכב שלי "התאשפז" בפתאומיות במוסך ליום שלם.
ישבתי בבית הקפה הסמוך, ועבדתי.
מכיוון שהמוסך ממוקם בהרצליה פיתוח, בית הקפה בו אני יושבת הפך בצהריים ל"חדר אוכל" חדשני ל"פועלות המודרניות".
זרם של עובדות (וגם עובדים) מתעשיית ההייטק שבסביבה, נכנסו להפסקה וארוחה.
במקום טוריה על הכתף הן מצוידות בכרטיס "סיבוס" או דומיו בארנק, ובמקום לחם זיתים גבינה ומלפפון הן מזמינות את מנת היום מהמלצרים.
הריכוז שלי, שגם בתנאים סטריליים צריך עזרה, הופר לחלוטין ומצאתי את עצמי מתבוננת.
ואז ראיתי אותן,
שתי נשים צעירות מלאות במוטיבציה ובלהט העשייה המקצועית (ישבתי לידן ולא יכולתי שלא לשמוע..)
המסלול המקצועי נראה ברור כל כך
והן כבר התחילו את הטיפוס,
ואפילו מתוגמלות בהתאם, לדעתן
עובדות מבוקר עד לילה, מחויבות לעצמן ולארגון
ויודעות שהן במסלול הקידום המהיר.
למרות שהיה לי ברור שהן עוד לא אמהות, הקפדתי לברר את העניין.
"לא" הן ענו בחיוך וקיבלו את התנצלותי.
ואז היא הגיעה, התובנה, כזו שעפה לראש כמו שלוק גדול מידי של ברד קפוא.
איך היא יכולה לדעת מה בדיוק מצפה לה? מה תרגיש בתור אמא ועל מה זה ישפיע?
איזה חלק של "להיות אמא" יהיה מרגש וימלא אותה באושר חסר תקדים ובאיזו נקודה היא תרגיש שאיבדה את השפיות וויתרה על נתחים מעצמה… בהתנדבות.
אז האמת חייבת להיאמר, כנראה שלרוב אי אפשר.
בדיוק כמו שקשה כל כך לחשוד בשלוק תמים של ברד ביום קיץ חם.. שיקפיא את המוח מבפנים, כך שאי אפשר יהיה לדבר מרוב כאב, וגם לא לגעת במקום כדי להרגיע, וכל מה שישאר זה לעצור ולחכות בסבלנות שיעבור.
באותה מידה, הרי זה לא סביר לצפות מראש שאישה דעתנית וחזקה תמצא את עצמה חסרת אונים מול בכי של תינוק קטן ולא תוכל לנשום מרוב סבל.
או לחילופין, שחברתה, המוכרת כזורמת מטבעה, ועוקפת עימותים עקבית, תדע מראש שתתחיל להאבק ולהילחם מבלי להרפות, למען דבר פעוט שלדעתה יקל על הפצפון היקר לה מכל.
הבשורות הטובות הן שיש מה לעשות! גם אם אי אפשר לדעת מראש מה יתרחש..
ואולי כדאי להתחיל מלשאול שאלות אחרות:
במקום "איך אני ארגיש אחרי הלידה" אפשר לשאול "איך אני יכולה להתכונן למה שארגיש"
ובמקום "איך אני יכולה לדעת מה אני ארצה" אולי עדיף "איך אני נערכת מראש ליותר מאפשרות אחת"
ואם את שואלת אותי, הדבר החשוב ביותר זה להשאיר סימני דרך על שביל מסע החיים שלך, בדיוק כמו במסלולי טיולים או תמרורים על הכביש.
כדי שבכל רגע שיתעורר בך רצון ולו הקטן ביותר להיזכר בחלקים שלך שנשארו מאחור, תוכלי רק לסובב את הראש ולבחון אותם בקלות וללא מאמץ, להתאים אותך לעצמך החדשה ולממש את עצמך גם כאמא וגם כאישה עצמאית מפרנסת וחזקה.
על סימני הדרך, מתי מפזרים אותם ואיך תדעי לשלוף אותם אחרי הלידה תוכלי לקרוא בפוסטים הבאים בסדרה שהכנתי לך.
ואם את רוצה, אני אשמח שתשתפי כאן מה את גילית על עצמך כאמא שלא יכולת לדמיין מראש.
תודה לנתלי תמיר המלהטת במילים ובצילומים, ולאחת ויחידה יונית צוק רוקמת הבלוגים, על הצילומים המרהיבים שבפוסט.
ענת, נגעת בי בכל כך הרבה נקודות משיק… הי-טק לפועלות הצעירות, ההבטחות ל"זהב" שהופכות ל"כלוב זהב", השינוי שמגיע – בפוקוס, בהתכווננות, בחיים בכלל ובי בפרט כשמגיעים הילדים… ואיך אפשר לדמיין מראש? ולדעת מה חשוב, ואיך אני ארגיש ולאן החיים יקחו אותי…
אהבתי מאד את השאלות האלטרנטיביות ששמת, הן נכונות תמיד. לא רק לפני הריון או אחרי לידה, אלא בכל רגע ורגע בחיים.
ה"ידיעה" שיש לנו על איך החיים שלנו מתנהלים, היא הלא אשליה בלבד, ותמיד חשוב להיות מוכנים עם הרבה אפשרויות. לפחות יותר מאחת 🙂
המון תודה.
תודה חיה, על שיתוף מפורט ומלא כל כך
הלוואי שהאמהות הצעירות יגיעו קצת יותר מוכנות לשלב הזה
וואו, איפה מתחילים? חזרתי מחופשת לידה עם הבכור ליום ראשון בקריירה תובענית שלא רק היתה עבודה מבוקר עד לילה וסביב השעון הייתי גם האישה הראשונה שמלאה את התפקיד הזה בתוך ארגון גברי ושובינסטי בהגדרתו ובכל מהותו, אז לא רק שהייתי צריכה להוכיח את עצמי אלא להוכיח עבור כל הנשים כולן, הר שלם של יסורי מצפון צמח לי על הגב כשאת הילד שלי גידלו מטפלות בעיקר. חבל שלא הכרנו לפני 20 שנה?
אני ממש משוכנעת שעשית שירות יקר מפז לדור שלם של נשים שהגיעו אחרייך לארגון
ואין לי ספק שעם כל המטפולת את היית גם אז הדמות המשמעותית ביותר עבור הילד שלך
מקווה שעל יסורי המצפון התגברת
את כותבת מקסים ! זורם וקריא ומחבר.
מאוד אהבתי את העצות שנתת כאן בפוסט – להתכונן מראש לאיך ארגיש, להיערך לכמה אפשרויות.
נפלא !
תודה מירב יקרה!
מאוד שמחה שהנית מהפוסט!!
ענת, כתבת מאוד יפה ומדויק. יכול להיות שהביטחון העצמי הזה בדרך ובקריירה הוא משהו שצריך לעבור, ואת הלמידה, המעידות, האכזבות והחרטה חווים על סמך הניסיון האישי הבלתי נמנע. את מתחילה כאן לזרוע זרעים ולהשמיע קול. הלוואי שישמע ויעזור לנשים לתמרן את הדרך שלהן בתוך העולם הכל כך מורכב.
הלוואי זיוה יקרה,
בדיוק בשביל זה אני כותבת
תודה!
ענת , התעשיה סביב נושא הלידה , פורחת , מתפתחת וממציאה לנו בלי סוף פטנטים .
מפתיע אותי שעד היום , התחום שאת כותבת עליו ,תהליך ההכנה /להשאיר סימני דרך ליום שאחרי , קפא במקומו .
עוד יותר מפתיע אותי , שאנחנו הנשים שנלחמות על מקומנו בעולם המודרני , לא השכלנו לפתח "תוכנית עסקית" לכרוניקה של אמהות ידועה מראש . יש טאבו בנושאים שקשורים בתהליך הלידה , שאפילו לא מדברים עליהם , כמו משבר לידה .
טוב שהרמת את הכפפה ,את עושה "מלאכת קודש "(באמת שכך אני מרגישה) בהגשה מלאת חן .
תודה רבה טובה,
גם אותי זה מדהים אותי כל פעם מחדש
הקבלה של ה"מציאות" הזו בה העולם מתהפך אחרי שאישה הופכת לאמא וחלקים שלמים בה עוצרים מלכת
וזה "בסדר" (לכאורה )
ענת יקרה, התחלתי את המסלול ביער, ביחד עם תמי (עמי, נשאר בצד), עושים עליהם ניסויים ומפתים אותם בהמון דברים נוצצים ושנראים מאוד מתוקים וטובים לחיים, ואז יש נפילה מאוד גדולה, פער נוצר בין המציאות לבין הפנטזיה, כל כך דיבר אליי.
שמחה על האמהות, שעצרה אצלי את הנפילה, הביאה אותי כבר בגיל צעיר יחסית, להבין מה חשוב בחיים.
ושאפשר בסופו של דבר למנן בין האהבה שלי לילדים שלי ולבין האהבות האחרות שלי בחיים, מימוש עצמי ויצירה.
הדובדבן האמיתי בקצפת, היה הפרגון הגדול שלך, ואני חושבת שאפילו הצלחת להמציא לי כינוי חדש, תודה 🙂
את אלופה נתלי,
אפילו בצומת הזה את הצלחת לנווט, לבחור ולהוביל למקום הנכון לך.
כל כך לא מובן מאליו
תודה!