"אנחנו דור של חלוצות.. אין לנו מודל לחיקוי מהאמהות שלנו" אמרה לי חברתי מיקי בן כנען, הסופרת והאמנית המוכשרת, לפני למעלה מ-25 שנים.
היא צדקה אז, ולצערי זה עדיין נכון.
מה שאומר שאם המודל שיש לך בבית ובסביבתך הקרובה לא עונה על הצרכים שלך כאישה, את הופכת לאחראית ליצירת המודל המתאים לך.
להיות חלוצה וליצור את המודל של עצמך זה "פרויקט חיים" לכל אישה, אבל כמה קשה זה יהיה אחרי שתהפכי לאמא? כתבתי על זה בהרחבה בפוסט הקודם, בו גם הבטחתי לך שאדריך אותך על הדרך בה את יכולה לשמור על עצמך אם רק תאספי כבר היום סימני דרך.
כשאני מדברת על איסוף "סימני דרך" כשלב חשוב בהכנה ל"אחרי הלידה", אני מתכוונת לרגעים, מחשבות, אמונות ואפילו תפיסות שלך על עצמך ועל העולם. אלה שהביאו אותך להיות מי שאת היום, ואולי גם דברים שחלמת אז לפני שהפכת לאמא, ותכננת לעשות בעתיד, בין אם את שכירה או עצמאית.
אם את כבר אמא, כנראה שהשינוי הזה נראה לך בדיעבד מובן מאליו, ואז התיסכול יכול להפוך בקלות ליסורי מצפון. אז אולי את מסכימה להניח את פטיש ההלקאה העצמית, לפחות עכשיו כשאת קוראת, כי זה לא רק את או היא או הן, זה העידן הזה בו אנחנו חיות.
למה סימני דרך?
כדי להבין את המשמעות והחשיבות של סימני דרך כמה מילים על מנגנון ההפעלה האישי שלנו או כפי שעופר ברייר נהג לומר "מערכת ההפעלה" (למדתי אצלו לפי מספר שנים והמונח הזה נצרב לי בראש).
ככל שארוע (חוויה, מחשבה או רגש) נמשך זמן ארוך יותר או מערב חלקים רבים יותר או מייצר אדוות גדולות יותר, כך יתפוס מקום גדול יותר בזיכרון שלנו, בהתחלה בחלק המודע של המוח ואחר כך בחלק הבלתי מודע. על הבסיס הזה נבנו מרבית התורות האימוניות, ההתפתחותיות, ה- NLP, ה-TLT ועוד רבות וטובות.
מכיוון שהטבע של רובנו, כיצורים אנושיים (כן כן גם גברים "יו נואו"..), הוא להתעכב על מה שלא מצליח, מה שלא מסתדר, מה שמתסכל ואפילו מכאיב; לדון, לשחזר, לקטר, לכעוס, להאשים ולבחוש עוד ועוד (מי יותר מי פחות), הם אלה שתופסים מקום גדול יותר, ואחרי שעובר זמן (ועוד כמה דברים אבל זה לפוסט אחר..), א-נשים לפעמים מגלות שהן מבלות חיים שלמים על פי צו הארועים הקשים, הגרועים והכי פחות מוצלחים שתפסו את המקום במוח שלהן.
ומה קורה בזמן הריון או אחרי לידה?
מכיוון שהריון וגידול התינוק, במיוחד בחדשי חייו הראשונים (אבל לא רק..) זה ארוע מתמשך, שלצד הריגוש ורגעי האושר הקסומים הוא כל כך תובעני ומורכב, קשה ומאתגר ומביא אישה לקצוות שלא ידעה שקיימים, נשים רבות מוצאות את עצמן ללא משאבים לדברים אחרים בחייהן, וממש "מובלות" על ידי "מנגנון הפעלה" שכאילו מקבל חיים משל עצמו ונשען ברובו על הקושי, הסבל, התסכול והעייפות.
זה מה שרצית לעצמך לפני כמה חדשים ואלף שנות אור ?
ואכן, הרבה נשים שמגיעות אלי, מתארות את החיים שלהן, אחרי שהפכו לאמא, כחוויה שלא העלו על דעתן שיוכלו לסבול בחיים הקודמים שלהן, החיים שנדמה שנשארו אי שם מאחור, לפני אלף שנות אור… במיוחד בכל מה שקשור לחיים המקצועיים.
לא להתייאש!! יש הרבה מה לעשות
בשביל זה אני כאן.
סימני הדרך שאני מזמינה אותך לאסוף יכולים להפוך את כל התמונה, בקלות וללא מאמץ.
במקום שהארועים הקשים ייצרבו אצלך, את יכולה להחליט מה את רוצה לצרוב. במקום את העייפות וחוסר האנרגיה שהרבה פעמים מופיעים בחיים בכלל ובעבודה בפרט במהלך חודשי ההריון, תקפידי להזכיר לעצמך חלקים נוספים שהיו שם פעם:
- מה את אוהבת לעשות בעבודה או בעסק שלך
- איך את מרגישה בדיוק ברגעים של סיפוק
- מה ההישגים שאת גאה בהם ואיך הגעת אליהם
- איפה היית משמעותית לדעתך
- למה בחרת במסלול הזה מלכתחילה
- ובעצם מי היית לפני שהפכת לאמא ועוד יותר חשוב מי רצית להיות…
אז לכבול את עצמך למי שהיית פעם?
ממש לא!
סימני הדרך הם לא התחייבות למה שתבחרי בעתיד, בדיוק להפך!!
הם תזכורת, וטקטיקה פשוטה ואפילו נעימה, לתפוס ראשונה את המקום שיש במנגנון ההפעלה שלך ששולט כמעט על כל פעולה שאת עושה, זו הדרך שלך לשמור לעצמך את זכות הבחירה מתוך המגוון הגדול יותר של מי שאת ולא רק מתוך המימד האחד של היותך אמא שעלול להשתלט על חלקים נרחבים (אולי נרחבים מידי) בחייך.
כי בנוסף לרגעי הקסם המופלאים, "להיות אמא" זה גם המון, אבל ממש המון רגעים של דאגה, עייפות, תיסכול ולעיתים אפילו ייאוש, ואם יש דבר אחד שאמא לא רוצה עבור ילדיה, זה שיגדלו באווירה של קושי וחוסר, אלא בדיוק להיפך.
אם את כבר בתוך הקושי ולא השארת סימני דרך?
את לא לבד.
נשים רבות לא יודעות כמה חדשים ולפעמים שנים של בלבול וחוסר סיפוק יחסכו להן אם יעשו עבודת הכנה גם כבעלות קריירה או עסק. ליקוט ו"תיוק" החלקים המופלאים, החשובים של החיים שלהן, אלה שקידמו אותן בתקופה ש"לפני" האימהות לא נתפס עדיין כחלק מהכנה ללידה.
אבל אף פעם לא מאוחר מידי!!!
את תמיד יכולה לשחזר אותם.
אם את כבר בתוך חוויה לא טובה, בתחושה שאין לך ברירה ושאת בדרך ללא מוצא כי את לא רואה איך אפשר להיות אמא ובמקביל לנהל "חיים אמיתיים" אני מבטיחה לך שביחד נצליח למצוא אותם, את החלקים האבודים שלך,
מבטיחה!!
איך סימני הדרך הופכים לכלי לפתרון קונפליקט ולקבלת החלטות, תוכלי לקרוא בפוסט הבא.
הרבה מהסימנים מוזכרים לנו על ידי שיחות עם אנשים, או על ידי קריאה של סיפורי השראה של נשים לצידנו, אני אשמח שתכתבי בתגובות פה, בשביל הנשים שקוראות את הבלוג – איך את שמרת על עצמך של פעם כשהפכת לאמא? ואולי גם את נכנסת לתוך ה"לופ" והצלחת לצאת? שתפי כאן בתגובות כדי שאמהות יוכלו ללמוד.
¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨¨
כל התמונות צולמו במהלך טיול לספרד, בתחילת ההריון הראשון שלי, רגע לפני שהפכתי לאמא.
מקסים ומלא תובנות. נכון בכלל למעברי חיים לזכור מי היינו לפני ומה היו המטרות שלנו. תודה ?
תודה אילת, את כל כך צודקת!
אתמול דיברתי עם בעלת עסק שביקשה תהליך כהכנה לנסיעה ארוכה לחו"ל שהיא מתכננת עם המשפחה בחופשת הקייץ.
מקסים, הביא אותי לעבור על ציר הזמן שלי, מהנסיון חיים שלי, לפני ואחרי, איך פעלתי ואיך אפעול. תודה לך
תודה נתלי!
שמחה שיצאת לטיול על ציר הזמן שלך, זה מה שקרה לי כשבחרתי את הצילומים
כמישהי שלא ממש זוכרת מי ומה הייתי לפני שהפכתי לאם, גרמת לי לחזור אחורה בזמן ולחפש…. תודה
איזה כיף,
כשניפגש נחפש יחד ?
בהריון הראשון של ביתי התחלתי לכתוב בלוג ולתאר את חיי, זה מאוד עזר לי בסימני הדרך. ובהריון השני, יותר נכון בחופשת הלידה הלכתי ללמוד תואר שני, זה החזיר לי את הבטחון שלי בעצמי שאני עוד משהו חוץ מציצים שלופים. נזכרתי כמה שאני נהנית ללמוד וכמה שאני טובה בזה, זה עורר בי מוטיבציה להצליח
איזה מזל שהתחלת לכתוב את הבלוג בהריון, תראי לכמה נשים את מאפשרת להיות עוד משהו חוץ מציצים שלופים ?
תודה יונית
כמה מחשבות:
אני חושבת שבעידן המשתנה שלנו כל דור נאלץ להיות חלוץ. כמי שגדלה בלינה משותפת בוודאי הייתי אמא חלוצה, אבל אני כבר רואה את הבנות שלי בעוד שנה או עשר שנים מגדירות את האמהות שלהן מחדש.
בעקבות הפוסט שלך נותר לי אלא להצטער שלא מצאתי בתקופות ההן מישהי כמוך להיתמך בה או ללמוד ממנה. בהחלט היו תקופות שבהן המציאות הובילה אותי והרגשתי שאני נגררת אחרי החיים. הלוואי שנשים ימצאו אצלך בית וידעו ליהנות מהפריווילגיה להיעזר. אולי אוכל לעודד את הבנות שלי כשיגיע הרגע.
תודה על פוסט מחכים.
תודה זיוה מעומק הלב
מהכרותי אותך אני די משוכנעת שהבנות שלך יהנו מיד מכוונת וחופש פעולה.
וזה מאוד נכון, משמח אותי מאוד לדבר גם לאמהות מנוסות לבנות בוגרות (וגם לבנים) מנהלות בארגונים וכל אישה שרוצה להשפיע.
ענת , כבר אמרתי לך שהפוסט הזה מאוד חזק ,חשוב ואני כ"כ שמחה "שילדת " אותו .
התחום הזה כ"כ לא מדובר /מתוקשר שזו הבעיה הכי גדולה . מלמדים אותנו איך לחלוץ ציצ כבר בביה"ח ,כל השאר אנחנו צריכות (כן בעיקר הנשים) להמציא את המודל מחדש . אני חושבת שאם נשכיל להבין ,שכמו כל תחום אחר , שאנחנו לומדים ונעזרים באנשי מקצוע , שצברו נסיון באיך לשלוט "במערכת ההפעלה ", לא נצטרך להיות "דור של חלוצות ".
תודה והמון
ההריון שלו (של הפוסט) באמת היה ארוך מהמצופה…
וכמה טוב לקרוא את דעתך
תודה טובה!!
מאוד נהניתי לקרוא ענת ! אני אוהבת את הלגיטימציה שאת שוזרת בטקסט,
הלגיטימציה להיות מבולבלת, לחפש את סימני הדרך,
והמסר – אל ייאוש, בכל סיטואציה, בכל תקופה, תמיד אפשר למצוא את הדרך למקום הנכון והמדוייק.
אהבתי 🙂
תודה רבה מירב!
כתבת מקסים! כבר במשפט הראשון נדלקה לי נורה שגם אני חלוצה וההבנה הזו מעצימה מאוד ומאשרת את כל הקשיים וההשגים שהיו בדרך ובעיקר הבנה שזו דרך וכשעוצרים ומביטים לאחור יש תחושת הצלחה וכשמביטים קדימה יש מוטיבציה להמשיך.
וואו
איזה כייף שהפוסט נגע בך ככה
תודה!