איך היא עושה את זה – איריס סיניגליה

אז מי את?

שמי איריס סיניגליה ואני בת 46, נולדתי וגדלתי בקיבוץ רוחמה וחייתי בו עד גיל 27.
בגיל חצי שנה אובחנתי כבעלת ליקוי שמיעה חמור עמוק.
הרכבתי מכשירי שמיעה עד גיל 37, עד שלא יכולתי לשמוע איתם יותר ואז עברתי ניתוח שתל שבלול, שהשיב לי את השמיעה.

נשואה לאלכס ואמא לשתי מתבגרות מקסימות: רעות (17) ונעמה (15). בעלי ובנותיי שומעים.

מנהלת את תחום המרקום ואת מערך התמיכה למועמדים לשתל השבלול בחברה הגדולה והמובילה בישראל לשיקום שמיעה – סונובה ישראל (שטיינר מכשירי שמיעה) נציגת חברת השתלים Advanced Bionics בישראל. בעלת הבלוג "קוכליאה" באתר קפה דה מרקר, המתעד את מסע השמיעה החדשה שלי בעקבות השתלת שתלי השבלול, ומייסדת אתר "שבלולים", אתר קהילת שתל השבלול בישראל.

תארי את חייך לפני הלידה במישור התעסוקתי

עבדתי כמנהלת מרכז המשאבים (ספריה) במרכז הפדגוגי של רמת גן.
לא היה קל להתקבל לתפקיד עליו התמודדו לא מעט מועמדים. לשמחתי הרבה התקבלתי, למרות מגבלת השמיעה שלי.

בראיון הקבלה לעבודה נשאלתי על ידי המנהל: "מדוע שאקח דווקא אותך לעבודה כשיש לי מועמדים שומעים, בעלי נתוני השכלה מקצועית גבוהים יותר וניסיון מקצועי רב יותר משלך?", עניתי: "המוטיבציה האדירה שלי להוכיח את עצמי היכולת שלי ללמוד מהר והחריצות שלי, שווים לך יותר".

הוא אהב את הנחישות שלי והחליט לתת לי צ'אנס, ובהחלט הרוויח. הקמתי את מרכז המשאבים (ספרייה) מאפס, והפכתי אותה למקום שוקק פעילות, מתקדם ועדכני. יכולתי לקרוא את הנולד הביאה אותי לפעול להרחבת גבולות המרכז: מחשבתי את הספרייה והקמתי מאגר משאבים וירטואלי ברשת ששירת לא רק את מורי העיר, אלא מורים מכל רחבי הארץ ואף מהתפוצות.

לא הייתי ספרנית רגילה שהשאילה חומרים, הגדלתי ראש והדרכתי גננות ומורים כיצד להשתמש במגוון החומרים (ספרים, סרטים, דיסקים ועוד) כדי לגוון את דרכי ההוראה שלהם ולהפוך אותה ליצירתית. יחד עם הסדנה לעיצוב פדגוגי ומפקחות הגיל הרך והחנ"מ העברתי להם סדנאות העשרה במגוון נושאים לימודיים.

מה הייתה מציאות חייך לאחר שהפכת לאמא

לידת בתי הבכורה ב-2001 תפסה אותי לא מוכנה.

למרות שניסיתי להתכונן אליה, קראתי ספרי הכנה, דיברתי עם חברות והשתתפתי יחד עם בעלי בסדנת הדרכה ללידה. ועדיין, כאשר הגיעה, מצאתי את עצמי לא פעם עומדת מולה חסרת אונים ומתלבטת מה לעשות, תוהה האם פעלתי נכון…היא הרבתה לבכות ואני הרגשתי נורא, האשמתי את עצמי שאני לא מצליחה להבין מה היא רוצה וצריכה.
מעבר לקשיים של כל אם טרייה וחסרת ניסיון, היו גם קשיים שנבעו מהיותי לקוית שמיעה. כשהייתי מותשת ורציתי לנוח, פחדתי שאם תבכה לא אשמע אותה לכן ישנתי לצידה עם מכשירי השמיעה, אבל גם אז פחדתי לפספס את הבכי שלה כי מה יהיה אם אירדם חזק או שפתאום הסוללה תגמר והמכשיר לא יעבוד? ערמתי הררי כרים סביבנו במיטה כדי שחס וחלילה לא תיפול ממנה, אבל עדיין פחדתי והתחלתי להתרגל לישון עם עין חצי פקוחה.

כשהרגשתי צורך להתייעץ עם מישהו לגבי אופן הטיפול בה, טלפון היה מחוץ לתחום. לא יכולתי לשמוע בטלפון והתקשורת בטלפון נייד (SMS וואטסאפ) לא היתה זמינה אז כמו היום. הייתי צריכה לצאת פיזית מהבית ולהגיע לטיפת חלב, מרפאה או חברה ולקוות שאוכל לקבל מענה לשאלותיי. המשפחות של שנינו היו רחוקות ולא זמינות. התמודדנו לבד עם גידול הבנות. כשבעלי חזר מהעבודה מאוחר בערב, כבר הייתי גמורה ולא היה עם מי לדבר. ברגע שהיה נכנס, הייתי נרדמת, מעבירה את שרביט הטיפול בתינוקת לידיו.
רציתי להאריך את חופשת הלידה שלי, לא הרגשתי מוכנה לחזור לעבודה וממש לא רציתי להשאיר את התינוקת שלי למישהי שאני לא מכירה, אבל פחדתי מאוד לאבד מקום עבודה טוב. ידעתי שכלקוית שמיעה, סיכויי למצוא עבודה, ועוד בתפקיד ניהולי הם לא מזהירים במיוחד.
התנחמתי במחשבה שכך אולי אצליח לשמור טוב יותר על כוחותיי ואוכל לתת יותר לקטנה כשאחזור מן העבודה.

שכרנו את שירותיה של מטפלת עם הרבה המלצות, שעלתה לנו במשכורת שלי בשלמותה וחזרתי לעבוד.
ביום הראשון לחזרתי לעבודה הופעתי עם משקפי שמש שחורות ענקיות שניסו לשווא להסוות את הדמעות שהגרתי בלי הפסקה, חשתי כאילו נטשתי את הבת שלי לתמיד…ניצלתי את הקרבה של מקום העבודה לביתי, וביקשתי מהמטפלת להביא אלי את הבת מידי יום לביקור בשעת ההפסקה. לאט-לאט שככו הרגשות הקשים ויכולתי להתרכז בעבודה ולהתקדם בה.

כשנולדה בתי השנייה ב-2003, כבר הייתי אם מנוסה יותר אך נאלצתי להתמודד עם שני אתגרים נוספים:
אמי האהובה חלתה בסרטן ושמיעתי הידרדרה לגמרי, עד כדי כך שכבר לא יכולתי לשמוע כמעט כלום עם מכשירי השמיעה שלי.
בשלב זה הומלץ לי לעבור ניתוח שתל שבלול שיעזור לי לשקם את שמיעתי, אך לא הרגשתי מוכנה.
רעיון הניתוח הרתיע אותי ולא היה לנו במי להיעזר אם אצטרך להתאשפז.
אז משכתי את זה עד 2008, כשהבנות היו גדולות דיין להישאר בלעדיי כמה ימים.
החלטתי לעבור את הניתוח כדי שאוכל לחזור לתפקוד שמיעתי תקין, להתחבר מחדש לחיים ולתקשר כראוי עם בנותיי.
למרות הקשיים, גידול הבנות הסב לי אושר רב וחיזק אותי בתקופה הקשה הזו, והוא כמובן ממשיך להעצים אותי עד היום.
הניתוח הצליח מעבר לציפיותיי, והתקשורת איתן זורמת וחופשיה, מאפשרת לי לממש את אימהותי במלואה.
הן בעיניי שני הדברים הטובים והמשמעותיים ביותר שעשיתי בחיים. בעיניי מהות החיים היא לאהוב ולהעניק, וגידולן מאפשר לי להוציא את הטוב ביותר מעצמי.
כל הישג שלהן, קטן כגדול, מחזק ומעצים אותי.

כיצד השפיעה עליך האימהות על חייך המקצועיים ברמה הרגשית והפרקטית?

ביום שבו הפכתי לאמא, החלו ההתלבטות איפה עובר הגבול בין הנתינה בעבודה לנתינה בבית ולמשפחה והחיפוש איך לשלב בין השניים הכי טוב שאפשר. לא רציתי לוותר על אף אחד מהם.

כאדם שמתמסר טוטאלית למה שחשוב לו והוא מאמין בו, היה לי מאוד קשה, רציתי לתת את הכי טוב שאני יכולה בשניהם, מה שגרר לא מעט תסכולים לצד ההישגים.
יחד עם זאת, בער בי הרצון להתפתח אישית בנפרד לצד האימהות, לתת ביטוי אחר לעצמי שאינו קשור רק באימהות.

לנגד עיני עמדה הדוגמא של אמי ז"ל, שהקדישה לילדיה את כל חייה.
היא הפכה אותנו למשימת חייה, היא רצתה שנשמע ונדבר כמו כולם.
היא אכן הצליחה במשימה מעל ומעבר, אך אמא הייתה אמנית מוכשרת והיו לה עוד כישרונות, והיא בחרה לדחוק את הכל הצידה עבורנו.

מותה בטרם עת, בגיל 65, גרם לי למשבר. היא יכלה לעשות עוד כל כך הרבה דברים… החלטתי שאני לא רוצה לוותר.
לצד האימהות, אני רוצה להמשיך ולהתפתח אישית, להתקדם מקצועית ולבטא את ייחודי גם בקריירה, לפתח את כישרונותיי.
היה לי חשוב לתת לבנותיי דוגמא אישית שאפשר וצריך להתפתח אישית לצד האימהות.

ניתוח שתל השבלול שעברתי סימן את רגע המפנה, הרגע שבו החלטתי שעכשיו אני חייבת לממש הלכה למעשה את ההחלטה הזו, ולהיות נאמנה לה.

הניתוח אִפשר לי לשקם את שמיעתי, ולאחר תהליך שיקום שארך מספר חודשים, יכולתי שוב לשמוע ולהבין היטב דיבור ואף לשמוע בטלפון! רכשתי עצמאות תקשורתית שפתחה בפני את האפשרות לממש את הפוטנציאל שלי להתקדם בתחום הקריירה.

עכשיו רציתי לעבוד עם הרבה אנשים. רציתי "קריירה אמיתית". בנקודה זו נפרדתי לשלום מניהול הספרייה והתחלתי בחברה לשיקום שמיעה, בתפקיד של מנהלת תוכן באתר החברה, ולאט לאט צמחתי לתפקיד ניהולי – כמנהלת מרקום.

קיימתי את ההבטחה שהבטחתי לעצמי.
לא ויתרתי על התפתחותי האישית, במקביל להשקעתי כאמא.
הקריירה שפיתחתי העצימה אותי גם כאמא, היא חיזקה את הביטחון שלי באמהות שלי.
מכאן ואילך השתלב תהליך שיקום השמיעה האישי שלי עם הקריירה שלי. מינפתי את התובנות והניסיון האישי שלי לקריירה מקצועית עשירה ומספקת.

האימהות מצידה גם היא השפיעה על התחום שבו אני עוסקת כיום. אימהות עבורי היא מהות של נתינה שהיא בפני עצמה נותנת סיפוק.
זכיתי לעבוד בתחום שיקום השמיעה, שבו אני תומכת באנשים שאיבדו את שמיעתם במסעם לשמיעה מחדש. בתהליך הליווי והתמיכה בהם, אני מגייסת את הכוח האימהי שבי, מעניקה ותומכת רגשית, משתמשת במיומנויות של אימא: הקשבה, אמפתיה, רצון להעניק, לבנות, להצמיח, לעודד ולגדל לעצמאות.
מוצאת שהנתינה הזו מעצימה אותי לא פחות משהיא מעצימה אותם.

העבודה הזו היא גם מעין מפעל הנצחה לאמי ז"ל שהקדישה את כל חייה לשיקום השמיעה והדיבור של ילדיה במטרה שיוכלו להשתלב בהצלחה בחברה השומעת.

מי ומה עזר לך לממש ולהוציא לפועל את החלום שלך?

אמא שלי בראש ובראשונה, גם בחייה וגם לאחר מותה.
בזכותה למדתי לשמוע ולדבר והשתלבתי בהצלחה בחברה השומעת.
את הניתוח שהשיב לי שמיעה עברתי לאחר שכבר נפטרה, אך האהבה לאין קץ שקיבלתי ממנה בחייה המשיכה לטעת בי כוחות להתמודד גם לאחר מותה.
אמא לימדה אותי שאין שום דבר העומד בפני הרצון. אם יהיה משהו שארצה בו מספיק, אני אצליח להשיגו.
גם את ההצלחה שלי בשיקום השמיעה עם השתל אני זוקפת לא מעט לזכותה, משום שאת ההרגל לאמן את השמיעה ולהתמיד בכך לאורך זמן ואת הדרך לעשות זאת קניתי בבית מדרשה כילדה.

התמזל מזלי לזכות בבן זוג נדיר שקיבל אותי כפי שאני מהרגע בו הכרנו. שמעולם לא ראה את המגבלה אלא אותי.
לאורך כל הדרך עד היום, חשוב לו שאעשה מה שאוהבת ומאמינה בו והוא תומך בי באופן מלא.
הוא שותף מעורב ומדהים בגידול בנותינו. הוא תומך ומגבה אותי בנקודות התורפה שלי, למשל בהקמת הבנות בבוקר, בשיחות המשפחתיות ליד השולחן, חוזר על הנאמר בסבלנות לאין קץ היכן שאני מתקשה להבין.

בורכתי גם בלא מעט חברי נפש מיוחדים שהם לצדי כבר שנים ויודעים לתת את ה"פוש" היכן שצריך.

התמזל מזלי לעבוד עד היום במקומות שאפשרו לי לשלב את הקריירה והאמהות גם יחד, וכן לבטא את יכולותיי וכשרונותיי, סיפקו לי מרחב וחופש פעולה להגשים את עצמי בתחום המקצועי.
במקום עבודתי הנוכחי, אני עובדת רוב השבוע מהבית, מה שמאפשר לי להיות קרובה לבנותיי, ובו זמנית גם להפיק מעצמי את המקסימום בעבודה.
סביבת העבודה השקטה בבית, נטולת הסחות הדעת מאפשרת לי להיות מרוכזת ואפקטיבית יותר הן מבחינת עמידה בלו"ז והן מבחינת הישגים.

עצה טובה?

אצלי הכל החל בהחלטה נחושה שאני לא מוותרת על אף אחד מן השניים: אימהות וקריירה.

ביצוע ההחלטה התאפשר בזכות כמה דברים: אפשרות לעבוד מהבית, מעסיקים שהכירו ביכולותיי וכישוריי, נתנו בי אמון ואפשרו לי להגדיל ראש, ליזום ונתנו מרחב פעולה ליצירתיות והגשמה וחשוב מכל – אני אוהבת מאוד ומחוברת למה שאני עושה, וכשאוהבים את מה שעושים, אין סיבה לא להצליח למרות הקשיים שבדרך.